אנדראוס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א

פסק דין

1. התובע, יליד 20/04/1975 בן 35 כיום, עו"ד במקצועו, עתר נגד הנתבעת לפיצוי, בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, בתאונה שאירעה לו ביום 21/06/2005 (להלן - התאונה).

הנתבעת הינה מבטחת רכבו של התובע.

אין מחלוקת בשאלת החבות על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל וועדה רפואית קבעה ביום 14/05/06, כי לתובע נותרה נכות צמיתה אורטופדית בשיעור 10%, החל מיום 22/06/05 (הגבלת תנועה קלה בעמ"ש צווארי). לא הופעלה תקנה 15.

3. ב"כ הצדדים חלוקים באשר להשפעת הנכות על תפקודו של התובע וכן באשר לפריטי הנזק וגובהם.

4. לאחר שמיעת עדות התובע וסיכומי ב"כ הצדדים ועיון במסמכים הרלוונטיים, שוכנעתי, לקבוע העובדות והמסקנות הבאות:

4.1. נכות תפקודית –

קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין שעור נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה (התובע טוען כי נותרה לו נכות תפקודית בשיעור 10%, והנתבעת טוענת כי לא נותרה לתובע כל מגבלה תפקודית כתוצאה מהתאונה).

לתובע נקבעה נכות רפואית של 10%. על פי ההלכות הפסוקות לבית המשפט הסמכות לקבוע את שיעור הנכות התפקודית.

שיעור הנכות הרפואית אינו הנתון היחיד שיילקח בחשבון בעת קביעת הנכות התפקודית. נכות זו מטבע הדברים נבחנת גם על פי מהות העבודה בפועל לאחר חזרת התובע לעבודה וגובה ההשתכרות (ראה לעניין זה לדוגמה - ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3), 792, בסע' 8 ואילך לפסק הדין).

התובע, עו"ד, חזר לעבודתו שלושה ימים לאחר התאונה וממכלול העדויות והראיות עולה כי ההגבלה הקלה (באיון נכות נוספת בגין תאונה אחרת), לא פגעה במקצועיותו, עבודתו ואפשרויות הקידום בה.

נוכח הנזכר, ובשים לב לקביעות המל"ל (כולל אי הפעלת תקנה 15) עיסוקו מקצועו ושכרו של התובע לפני התאונה וכיום (ראה להלן), הזמן שחלף מאז התאונה ועד היום (כחמש שנים), ומצד אחר - גילו הצעיר יחסית של התובע - אני קובע כי נכותו התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית שנקבעה לו בתחום האורטופדי ומעריך אותה ב-7.5% נכות.

4.2. נוכח האמור לעיל , אני מעריך את נזקיו של התובע כדלקמן:

4.2.1. כאב וסבל -

לפי 10% נכות– 19,000 ₪ (מעוגל), נכון להיום.

4.2.2. הפסדי השתכרות לעבר -

התובע עו"ד עצמאי בעל משרד. על פי שומות המס שהוצגו התובע השתכר בשנת 2005 (שנת התאונה) 31,535 ₪ ברוטו לחודש.

על פי עדותו של התובע הוא שהה 3 ימים באי כושר מוחלט.

לאחר מכן חזר התובע לעבודה בהיקף משרה מלא ולא הוכיח כי נגרם לו הפסד שכר חודשי. מעיון בשומות המס עולה כי שכרו בשנים שלאחר מכן עלה.